כשאנחנו באים בבוקר, הם כבר כאן, מחכים.
אנחנו מתיישבים, פותחים את המחשבים. אפשר להתחיל. לפי התור, אחד אחד, האנשים ניגשים. אנשים נשים וטף. האחרים מחכים בצד, בצל. ברוגע. גם כשמחכים הרבה שעות.
כשמגיע התור, כל אחד בתורו, הם מתיישבים לידנו. התשאול יכול להיות קצר יותר או ארוך יותר, לפעמים רק כמה דקות ולפעמים יותר, אבל אף פעם לא השעות שלעתים מבלים בשיחה הומאופת ומטופלו בארץ.
ותוך כדי השיחה, עלינו לבדוק כל מה שצריך לבדוק, במחשב ובספרות, ולהחליט מהי הרמדי (ההכנה ההומאופתית) המתאימה. בארץ, הייתי רגילה לעשות את זה במשך שעות או אפילו ימים לאחר כל פגישה. הפגישה עצמה הייתה כמו קצה הקרחון, והקרחון עצמו, החלק הבלתי נראה לעיני הפציינט של עבודתי כהומאופתית, התפרש על השעות וימים ולילות ולעתים על השבוע כולו. בטנזניה, הייתי צריכה לעשות כל זה מייד. את ה"קרחון" כולו. תוך כדי השיחה. זה נראה לי בלתי אפשרי בהתחלה. כמו שפעם נראה לי בלתי אפשרי לנהוג. אז, תהיתי איך זה אפשרי בו זמנית גם להסתכל על ההגה וגם קדימה על הכביש וגם בכל המראות וגם ללחוץ על הפדלים? אבל למדתי לנהוג. אולי גם את זה אלמד.
אחרי תחנת התשאול, כשהמרשם מוכן, הפציינט עובר לתחנה הבאה – ה"בית מרקחת", שנמצאת בסמוך, באותה הרחבה. את ההכנה ההומאופתית מכינים ישר על המקום, וכל פציינט מקבל את הבקבוקון עם ההכנה שהותאמה לו. בזמן הזה הפציינט הבא בתור כבר מולנו, באמצע התשאול.
אחד אחרי שני הם ניגשים. בסבלנות, בתודה. 15, 18, 20, 23...
והתוצאות – אפילו אני מופתעת. כמעט כולם נעזרים מאוד. רק בשבוע השני התחלתי להאמין. בשבוע השני - כשעל המצב הנוכחי של הפציינט ועל הבעיה שלו בעבר העידו לא רק מילותיו ורשומות בתיקו הרפואי, אלא גם עיניי ואוזניי וזכרוני שלי. זכרתי את אותה האישה בשבוע שעבר, כפופה מרוב הכאב. אני רואה את חיוכה עכשיו. בשבוע שעבר שמעתי – בקושי שמעתי – את קולו של הילד המשתעל. עכשיו קולו צלול, בלי חרחורים, בלי שיעול. הנה אישה שסבלה מהכאבים 5 שנים. הכאב השתפר ב50%, תוך שבוע אחד. הנה חולה HIV שcd4 שלו היו בירידה כל הזמן, ועלו מיד עם תחילת הטיפול ההומאופתי. מופלא הדבר הזה, ההומאופתיה.
תודה. תודה. תודה....